מדוע החלטתי להיות חבר ב"דורות ההמשך"         מאת: מ. אייזיק

בעיירה חי יצחק גומניץ היהודי האחרון, ואשתו. התארחנו בביתם. בחצר, בתוך מבנה חשוך, עמדה פרה עגומת מבט,
ולעסה תפוחי עץ ומלפפונים. בחצר – באר כמו בסיפורים. מרימים קרש, מתגלה גלגלת, אליה קשור בחבל -  דלי.
מעלים מים מעומק 10 מטר, מים צלולים וקרים. בכל חצר בעיירה, עץ תפוחים עמוס פרות קטנים.

אשתו היהודייה של המארח – רופאה. במטבח אין מים זורמים, רק כמה סירים ענקיים מלאי חלב מן הפרה, בשלבי גיבון וחביצה שונים.
השירותים – בחצר, כמו בבקו"ם של שנות ה- 70. הרופאה נוטלת מן מקל דק וגמיש ובקצהו מלבן פלסטיק, ומכה קלות על הקיר.
הזבוב מת, אך לא נדבק לקיר, אלא צונח בהשלמה לרצפה, לצד רבים מחבריו.
האיש חבר ילדות של אבי. הם מדברים כאילו נפרדו לפני כמה דקות, טופחים איש על שכם רעהו, דוחפים אחד את השני, ומדברים עם הידיים.

במקום הרצח, אבי מספר בהתרגשות, ביידיש,לחבריו המבוגרים, סיפור שטרם שמעתי. הוא היה בן 15 וחצי, ואחרי הטבח,
עברה משאית גרמנית וליקטה צעירים יהודים, והוא ביניהם, על מנת שיכסו את הבורות העצומים. הם קיבלו אתים והחלו במלאכה.
אבי ראה מידי פעם גופות של שכנים, חברים בני גילו ובנים של מכרים, כולם מדממים,  מעוותים, חלקם מפרכסים, עם הבעת חרדה על הפנים. 
הגיעה משאית עם סיד, והם נדרשו לשפוך סיד על הגופות. הליטאים, שביצעו את הטבח בפועל, המשיכו לדרכם, ונותרו מספר שוטרים, מעט גרמנים מהממשל הצבאי – חיל המצב, וכמה ז'נדרמים. 
ביניהם התרוצץ שיכור, מתנשף מהתרגשות, בן כיתה פולני של אבי, ז'בריק. האדרנלין עבד אצלו שעות נוספות.
כולו מזיע מרעש הירי , וההתרחשות שלא תאמן .פתאום הוא חשוב .
לפתע, מבין הגופות המכוסות, נשמעה יללה חלושה באידיש: "חברים, הצילו, עיזרו לי". אבי זיהה את שכנתו  העירומה. חבריו נתנו לה בגד להסתיר את מערומיה, וסייעו לה לעלות מן הבור. היתה התייעצות מה לעשות. אבי אמר, שבן כיתתו כאן, בחור בן 18 שלמד עם צעירים ממנו. הלך אבי למיודעו, לשאול מה לעשות . אמר ז'בריק :" יש כאן גרמני אחד , הוא גרמני טוב, לא כמו כולם, אשאל אותו". הגרמני שמע, התקרב לאשה הרועדת והבוכייה , ואמר בשפתו של גתה :" יותר טוב בשבילי, יותר טוב בשבילך, ויותר טוב בשבילה, שהיא תמות". אמר, הוציא אקדח, וירה בראשה מקרוב .
ילדה בת שמונה שחולצה גם היא מהבור, פצועה , כבר הושבה לגטו שזה עתה הוקם.
בעקבות הלשנה ואיום על היודנראט בהרג עשרים איש, הוסגרה גם הילדה, אל מותה.
כשהגיע אבי לראשונה למקום הרצח בשנת 1989, היה שם שלט שאמר: כאן נהרגו 2524 אזרחי ברית המועצות בידי הנאצים הפשיסטים.
כאילו הם נרצחו בגלל היותם רוסים.
במקום הוקמה אנדרטה נאה ומכובדת, המתוחזקת על ידי בני המקום, ותלמידי בית הספר בעיירה.
האחראי מקבל תשלום מבני העיירה בארץ. העוול ההיסטורי – תוקן .על השלט החדש מצוין ברוסית, אנגלית ועברית ,
שנרצחו יהודים, ויש דגל ישראל. בנוסף , העיד אבי במשפטו של האחראי הגרמני על הרצח ההמוני,
במשפט שנערך בשנות ה – 60 , והלה סיים חייו העלובים בכלא .
נסענו שתי דקות, והגענו לבית הספר של אבי. צילמתי אותו על המדרגות. הלכנו ברגל לאגם מקסים, מים קרים מתוקים ונקיים.
טחנת קמח ישנה – "מיל". באגם שטו להקות ברבורים, ופרחו נימפיאות. שקט פסטורלי. סביב האגם משפחות קטנות ושקטות
יושבות ופניהם מחייכות. כמה ברבורים עלו לגדה על מנת לקבל מידנו לחם. היה צריך להזכיר לי, שהאדמה כאן רוויה בדם יהודי.
נדהמתי מהעובדה שכמעט כל שם של עיירה שעברנו בה או שמה עלה בשיחה, הזכיר לי שם משפחה של מישהו שאני מכיר.

שנים שאלתי את אבי איפה למד לשחות, ולמה הוא נכנס לים ונעלם ,למרות תחינות הרמקול של המצילים המתוסכלים.
הרבה שמעתי על האגם, "האגם קופא בחורף ועושים עליו סקי. המים קרים, ושחיה בים בחורף הישראלי לא עושה עלי רושם".

עלינו שלושים מטר מהאגם במעלה הרחוב והגענו לצומת. אבי הסביר לנחמה מהקבוצה היכן עמד בית אביה ומאחוריו בית דודה.
הוא וחבריו הסתכלו על הרחוב מלא המהמורות, ועברו בית אחר בית במבטם וציינו מי גר בכל בית. מידי פעם חלף בדרך הרעועה,
אוטו ישן ומקרטע ונהגו הביט בנו. ואז,סיפר אבי על היום ההוא. 12 במאי, 1942, יום אביב נאה וחמים. הכל ירוק אחרי החורף.
תחילה כונסו היהודים בככר. שם שמעו נאום ארוך מפי וינדיש, המפקד הגרמני של העיר, המסביר להם שהם יצורים מאוסים, גנבים ועצלנים, והמלחמה פרצה בגללם. אחר כך הוסבר להם, שהם יושארו בחיים, לפי מידת סיועם למאמץ המלחמה של הרייך הגרמני.
הם היו מוקפים מאות שוטרים וחיילי אס. אס. חלק מהחיילים סרקו את בתי היהודים, למצוא כאלה שהתחבאו. ע"י הכיכר, היה השוק.
שם מצאו יהודי נכה, שתירץ את אי התייצבותו בככר כנדרש, בכך שאינו יכול ללכת ללא עזרה. הוא נגרר לאחת החנויות, לעיני כל הקהל, ונורה בראשו. בטרם הוסע אל הבורות עם חבריו על מנת לכסות את גופות הנרצחים,
הם נאלצו להעמיס את גופותיהם של אלה שניסו להתחבא, והתגלו. ביניהם הנכה, אותו התכבד אבי לסחוב.
הוא ראה את חור הכדור במצחו של הנכה, וכשהוא מספר זאת, הוא מליט  את פניו.

היהודים המפוחדים הסתדרו לפי משפחות, והחלו צועדים מהכיכר בדרך היורדת לכיוון האגם, ברחוב ברנרדינער גאס, לכיוון המנזר הברנרדיני כאשר הגרמנים מזרזים אותם במכות קללות ובעיטות: "שנל, שנל", עד הצומת בו עמדנו, הקבוצה הקטנה שלנו.
על המרפסת עמד ליאופולד וינדיש, קצין המטה לענייני יהודים, ועל ידו רודולף ורנר, ראש העיירה הממונה.
וינדיש סימן בידו ישר, ימינה או שמאלה. כל חמישה מטר עמד חייל נושא תת מקלע. לברוח אי אפשר, זו התאבדות. ותמיד יש תקוה, ומה עם המשפחה, הילדים, ההורים, הזקנים.

הסתכלתי ימינה, ושם האגם היפהפה, הכל ירוק, עצים ויערות. ומולי הבית הזה, שלא השתנה כלל.
סבי נשא על שרוולו סרט של הצלב האדום, בהיותו רופא, וכנראה שהגרמנים חשבו שכדאי להשאירו בינתיים,
ולכן הופנה ימינה. אחריו הלך עוד רופא עם משפחתו. להם הורו להמשיך ישר, למטה לכיוון האגם, ישר לכיוון הכנסיה הברנרדינית, וימינה לסטונוביץ', 4 קילומטר ברגל. סבי פנה לראש העיירה בקשר לרופא שהמשיך למטה ברחוב ברנרדינר, בשיפוע המתון לאגם. זה הסב את שימת ליבו של וינדיש, שהורה משהו לאיש הס"ס, הלה דלק אחרי הרופא, והכה בראשו בחזקה במקל שהחזיק בידו:
"גיי זי לינקס"- לך שמאלה, צרח עליו. הרופא ההמום ניצל. ימינה ושמאלה לחיים, ישר – לבורות .
2524 יהודים, הוצעדו, משפחות שלמות, לאזור מיוער סמוך לעיירה, שם הוכנו מבעוד מועד הבורות.
קבוצת ליטאים שיכורים, שעברה באזור מעיירה לכפר, ביצעה את הרצח, והמשיכה הלאה. ניתן היה
לראות על האנדרטאות בעיירות הסביבה, שתאריכי הרציחות – עוקבים.
היתה זו שיטת הרציחות המועדפת במזרח אירופה – ירי מקלעים על יד בורות, וכיסוי הגופות, כאשר
חלקן עדיין זזות. רק אחרי שלושה ימים חדלה האדמה מתנועותיה, ונחה.
עוד מעקרונות השיטה – השמדת האינטליגנציה היהודית כמעט מיד לאחר הכיבוש, כדי למנוע הנהגה
חושבת. ביולי 1942, חודש לאחר כניסת הגרמנים לאזור, נרצחו מעל 100 המלומדים בעיירה: רוקחים,
מורים, רבנים ומשפטנים.

עלינו במעלה הרחוב עוד ארבעה בתים, ואבא שלי אומר לי :" אתה רואה , זה הבית שלנו".
לא האמנתי למראה עיני. הקפתי אותו מכל הכיוונים הלוך וחזור, קדימה ואחורה, וניסיתי לצלם את הבית בזכרון.
קומה שנייה, הרבה חלונות. אבי המשיך במעלה הרחוב. "בוא הנה" קראתי לו, "באתי כל הדרך עד לכאן, אני רוצה לראות את הבית מבפנים".
טיפסנו במדרגות. בקומת הקרקע הייתה אז חנות. נכנסנו לקומה השניה. נראה כמו משרד כלשהו.
צילמתי בלי להפסיק ללחוץ על כפתור מצלמת הוידיאו: " הנה , זה החדר שלי ושל אחי , זה  החדר של ההורים,
כאן גרה המטפלת של הילדים, כאן היה המטבח, כאן ישנה המבשלת, זה היה חדר קבלת החולים, וזה חדר ההמתנה. וזה החדר של אחותי ,זה המזווה". החדרים לא השתנו.

אחרי כמה דקות של שיחה רמה בעברית קולחת, איש לא שואל אותנו לפשר מעשינו שם. מן  תסמונת ראש סיכה של העובדים.
אבי הציג עצמו כמי שגר שם עד שגורש ע"י הגרמנים , היה פרטיזן ויש לו תעודת גרוי – גיבור. ניתן היה לחוש שהוא נהנה לדבר רוסית, להתלוצץ, לזרוק אמרות כנף, ולצטט שירים וסופרים.
היה זה מן משרד סטטיסטיקה אזורי. שכרו של המנהל – 60 דולר לחודש. על הקירות תמונות של לנין. פה היה הסלון, וזו המרפסת.
"כאן המדרגות דרכן הייתי דוהר לבית הספר כל בוקר חמש דקות לפני שמונה". לא יאומן. הסיפורים נכונים. באמת יש עיירה כזו, עם אנשים, וחיים. תמיד זה היה מעבר להרי החושך, זיכרון רחוק שאין סיכוי לחזור לשם. והנה פתאום - בום.

כעבור כמה ימים דרשתי שנלך לחפש את קברו של דודי, אחי אבי , שנהרג בפרטיזנים, וקראתי את בני הבכור על שמו. תמונה שלו עמדה תמיד בסלון ביתנו, ועל הטלביזיה הראשונה.
צריך לראות כדי להבין. פושצ'ה – יער עד, מלא ביצות. נכנסת 15 מטר לתוכו – לא רואים אותך.
עברנו אנדרטאות, והגענו קרוב לכפר, על ידו היה המארב הגרמני. אבי, אז כבר בן 17, אחיו בן 20 , ואביהם, כולם בפרטיזנים.
אבי מספר איך נותק מחבריו בעת המארב, איך התהלך עם רובה ועשרה כדורים ביער,במשך חמישה ימים, רעב וצמא. שתה מים משלוליות. ישן ביום וצעד במעגלים בלילה. איך התנפל על רועה צעיר וגזל את ארוחת הצהריים שלו. וכששב למחנה, איך התחמק משאלות אימו על אחיו, למרות שידע.

אחיו זכה בציון לשבח, אחרי שיחד עם קבוצת הסיירים, הפילו מטוס יונקרס, הרגו את הטייסים שברחו היישר לביצה,
וחילצו מקלע כבד מהמטוס הבוער וכן מפות ותיק מודיעין. אחיו הסייר שצעד בראש הגדוד בעת המצור הגרמני ביולי 1943 הודיע למפקדו כי הוא שומע רעשים חשודים, אך מפקדו, הפוליטיקאי מהנוער הקומוניסטי, ענה: " אתה שומע צפרדע קופצת לנהר ועושה עניין". חמש דקות אחר כך נפתחה האש שהרגה אותו, יחד עם עוד 23  מחבריו .

הגענו קרוב מאד לכפר הזעיר 'צ'ורניו אוגלי' – פינה שחורה, בו הסתתרו סבתי, אימה  ודודתי בת השמונה.
אבי היה מגיע אליהם ברכיבה על סוס, עם מזון מהגדוד.

הכל היה, הכל קרה, הכל אירע , בדיוק כמו בסיפורים. פתאום אני חי את זה כל כך חזק. כאילו הייתי שם בעצמי.
איני שבע מהסיפורים, ומבקש לשמוע עוד ועוד. פה פיצוץ רכבת, שם מיקוש מכונית של קציני חיל האויר, טבח שוטרים פולנים הנוסעים על אופניים, שבויים. איך בכלל היו החיים בפרטיזנים, ביער, בקור. מאין השיגו מזון ( החרימו מהאיכרים). איך ישנו, הסתתרו. סיפורים שלא יאמנו.
הויכוחים בגטו לפני הבריחה לפרטיזנים: "הם לא יהרגו אותנו, הם צריכים אותנו, אסור להתנגד, הם בכל זאת אנשים תרבותיים, אם נהרוג אחד הם יהרגו את כולנו". המחבואים בגטו ובבית.

הבריחה מהגטו
משהוברר כי מתוכנן רצח של שארית הנשארים, וכוחות צבא הקיפו את הגטו – שני האחים הבוגרים, אבי בן 17 ואחיו בן 20, עטופים סדינים לבנים כדי להיטמע בשלג, בודקים את הפטרולים הגרמניים, חופרים במהירות בלילה מתחת לגדר, וחומקים תחתיה, בדרכם ליערות. המפגש עם שאר המשפחה כעבור מספר ימים. ההצטרפות, שלא היתה פשוטה כלל, לפרטיזנים.
בהמשך ההטעיה הגרמנית, הוברר כי באותו לילה, 31/12/42 נמלטו עשרות צעירים מהגטו. הגרמנים הבינו שהיהודים יודעים מה מצפה להם, ופרסמו מודעות מרגיעות, הקוראות ליהודים לשוב אל הגטו, ומבטיחות כי לא יאונה להם רע.
את כוחות הצבא שלחו למקום אחר. אדם שנפגש עם אבי ביער, קיבל פתק מהוריו, השואל:
"ומה עלינו. מה איתנו. מי ידאג לנו? זו חכמה קטנה לדאוג רק לעצמך". הוא נשבר ושב לגטו. כעבור שבועיים,
הקיפו הגרמנים שוב את הגטו, וחלק גדול מיושביו הוצא להורג. ביניהם, אותו בחור והוריו.

אורח החיים לפני המלחמה מרתק אותי במיוחד. איך שמרו דברי חלב, איך קראו ספר בלילה, מה עשו בחופש מהלימודים.
מצאתי עצמי קורא בשקיקה את ספר הזכרון שהוציאו בני העיירה, בה יש מסגד בן 150 שנה!
איך בכלל יכולה להיות אנטישמיות כשהרוב המוחלט סביבך יהודים? וכשהייתה, איכרים שיכורים מהסביבה,
פוזרו ע"י פלוגת מכבי האש המקומית, ששימשה ככוח מג"ב לעת הצורך, בפיקודו של הרוקח  הנמרץ .

המולא (מנהיג דתי מוסלמי) המקומי, שבא לפתוח לנו את המסגד, למד עם אבי בבית הספר, וזכר את אביו הרופא.

בקיץ 1944 עם הגעת הצבא האדום, נשלח אבי מהיער חזרה לעיירה, להתגייס משם לצבא הרוסי.
לא עלה על דעתו לעשות כן. במקום זה הצטרף ל- נ.ק.וו.ד.
                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      באותה תקופה עד סיום המלחמה, החלו היהודים שנותרו בחיים, לשוב בהדרגה אל  ביתם הישן.
שם מצאו בדרך כלל גויים שתפסו חזקה על הבית, דקה אחרי שגורשו הבעלים החוקיים. בדרך כלל היו אלה שכניהם לשעבר, 
שגירשו אותם משם בצעקות ואיומים. אחרים פצחו בנעימה מוכרת, עם נימת צער לא מוסתרת:
"מה? אתם נשארתם בחיים? חשבנו שהגרמנים הרגו את כולכם". אבי מצא עצמו בגיל 18 עם אקדח ומדים,
מגובה בארגון מטיל האימה, מסביר באדיבות פרטיזנית טיפוסית, מדוע כדאי לגויים הללו שהשתלטו על הבית , לפנותו לאלתר.
גם אימי מספרת סיפור זהה. היא שבה אל ביתה בתום המלחמה, נערה כחושה בת 16, שהופרדה מהוריה,
וידעה שהם אינם עוד, ידעה שאחיה הקטן נרצח על ידי הגרמנים, וכל עולמה שהכירה עד גיל 10, חרב עליה.
לאחר ששמעה את הנעימה הזו מהשכן הוותיק שהשתלט על ביתה, ביקשה רק לקחת את תמונות משפחתה שהוחבאו.
הדייר החדש הודיע לה בפולנית נחרצת, שאסור לה לעבור את סף הבית שלו.
היא תשמח לשוב לביקור, כך היא אומרת, כאשר נהרות של דם פולני ישטפו את הרחובות...
על רקע זה התרחש פוגרום בקלצה, פולין, ב – 1945, בו קופחו חייהם של 45 יהודים ששבו לבתיהם וגילו בהם זרים.

ואז , כשהוא מגיע לציון , לצה"ל , אומרים לו :"סבון, למה לא נלחמתם?". הצברים הרגישים, היודעים ה כ ל. השם מישה נעלם . במקומו - אלימלך .
למדריך שהסביר לנו בטיול, מדוע רק הפלמ"ח הציל את המדינה במלחמת השחרור, היה צריך להעיר, שהיו יהודים רבים שהגיעו מחו"ל
עם נסיון קרבי גדול יותר, מאשר קורס קפא"פ עם מקלות. אלה שרדו שלוש – ארבע שנים בג'ונגל בסכנת חיים יומיומית,
לחמו, הגנו על משפחותיהם ויהודים אחרים, חזרו לגטאות וחילצו את משפחתם, והרגו גרמנים ומשתפי פעולה בני המקום.
הפרטיזנים חיסלו בלילות, איכרים שהסגירו יהודים שהתחבאו אצלם ,תמורת כל רכושם, והשאירו מכתב הסבר על הגופה, או על דלת הבית השרוף,
למען יראו הגויים ויראו. חלקם אף נטל חלק בפעולות נקמה וחיסול לאחר הסיום הרשמי של המלחמה.
הם  סייעו  בהשגת הניצחון על גרמניה, על ידי פגיעה בתחבורה ובאספקה, ושלטו על אזורים נרחבים.
הם שמרו על הכבוד היהודי, והחדירו באוכלוסיה המקומית, בגרמנים ובליטאים, באוקראינים ובפולנים,
את ההבנה, שחיי יהודים אינם הפקר, אין הם זולים, ומי שרוצח יהודים לא יינקה. הם לחמו ללא סיכוי ממשי מול הצבא החזק באירופה,
שמעצמות ניגפו בפניו, בינות אוכלוסיה עוינת ואנטישמית ברובה, עם רובה וכמה כדורים לכל אחד. חלק מהזמן לחמו על שרידותם האישית ממש,
ללא עורף אזרחי אוהד, כמו לוחמי חופש אחרים.
הם לחמו על שורה אחת בהיסטוריה, ואנו כאן על מנת לתת להם אותה.
מעטים מידי האנשים, המכירים את סיפורם המופלא של הפרטיזנים טוביה ביילסקי, שלום זורין ודומיהם.
לא ברור לי מדוע כה נפוצים במחוזותינו רחובות בעלי שמות תלושים מההוויה שלנו, אבל אין רחוב הפרטיזנים, ואין רחוב האחים בילסקי.

כאשר אבי וחבריו שנותרו אחרי הרצח, יצאו מהגטו לעבודות באזורים מרוחקים, נתקלו פעם בקבוצה של 400  שבויי מלחמה רוסים , צעירים  - חיילים .
שמרו עליהם בעת הצעדה ארבעה שומרים גרמנים קשישים. לו רק רצו השבויים, היו קמים על שוביהם והורגים אותם תוך שניות.
אך הקור הנורא והרעב הכבד, הרחיקו כל רצון למרי. כשאתה רעב, עייף וקר לך, אתה רק חושב על הארוחה הבאה – אם תהיה בכלל.
איך אפשר להאשים יהודים שלא התנגדו, אם אפילו חיילים רוסים מאומנים, ובכושר גופני טוב בקושי החזיקו מעמד.
אין לנו במה להתבייש.

ותמיד הייתה התקווה, האמונה בשקרים ובכחש שמפוזרים סביב, ולובו על ידי הגרמנים.
בעיר גרודנה, על גבול פולין של היום, סיפר לנו המדריך המקומי, על אחד מתכסיסי ההטעיה הגרמניים.
אחד מחברי היודנראט, הוזמן למטה השלטון הגרמני. במהלך השיחה, באמתלה כלשהי, הושאר לבד בחדר.
הוא הציץ על מכתב שהיה מונח על השולחן, ובו קרא "תלונה" של מפקד גרמני, על כך ששולחים לו למחנה
העבודה מעט מידי עובדים, וחלקם במצב גופני ירוד. הוא זקוק לעוד עובדים צעירים ומיומנים...

בדרכנו, עברנו בעיירה מיר, שם יש ארמון מיוחד מהמאה ה- 15, שהוכר כאוצר תרבות עולמי ע"י אונסק"ו, ושופץ במרץ לקראת ההכרזה.
חיפשנו מישהו לשאול על כיוון, וראינו  מרחוק שוטר, עם כובע של פילדמרשל . נסענו אליו בדרך הכורכר , בניגוד לשלט  המורה "אין כניסה" .
השוטר, החליט שנפלה לידיו הזדמנות, ורצה לבצע בדיקה מיוחדת לניירת הנהג, ולא התרשם מהעובדה שאנו תיירים. כאילו בלארוס
משופעת בתיירים. הוא בדק וחקר ושאל וחכך בדעתו איך להעניש אותנו. היה ברור שכסף עומד להחליף ידיים.
אבי יצא מהאוטו באנחה, ושלף את תעודת ה"גרוי". בתעודה כותב הנשיא לוקשנקו, כי "על כל אחד לסייע למחזיק התעודה, בכל דרך,
ואם לא יעשה כן, יענש בחומרה". השוטר החוויר והיה צריך להישבע  לפניו, שהוא לא צריך לבוא איתנו, על מנת להראות  לנו  ב ד י ו ק איפה הכפר זובירובו .

ביקרנו בעיר נובוגרודק, מקום הולדתו של הסופר הנודע אדם מיצקביץ'.
עד היום הפולנים והבלארוסים חלוקים בדעתם למי הוא "שייך". המדריכה החביבה לא האמינה למשמע אוזניה.
בכל פעם שהחלה לצטט פואמה שלו , זקני הקבוצה , בוגרי בתי ספר יסודיים פולנים , השלימו את
הציטוט עד תום, ולמרבה המבוכה, כמה פעמים אף תיקנו אותה...
עבור תושבי בלארוס, המלאה אנדרטאות  ופסלי ניצחון, מלחמת העולם השניה תמה רק אתמול. הם
מעריכים את הלוחמים בנאצים, נותנים להם כבוד, מדליות והטבות ככל  יכולתם הדלה.
לאחרונה, נודע כי יוצאי בלארוס בארץ, תמכו כספית בשגריר בלארוס ובשגרירותה בישראל…